הגוף כקופסת קסם 

הגוף שלנו מכיל בתוכו המון - ערוצי ידע, רגשות, עצבים, שרירים, הסתעפויות, ,חלומות, ערות מול שינה, מציאות מול ופנטזיה.
מה אנו רואים מתוך כל השלם הזה? ואולי אנו בעצם מחפשים כל העת את השלם מחוצה לנו? מה אנו בוחרים להכניס למכלול שלנו? האם הדברים שאנו בוחרים טובים לנו או מזיקים לנו? והאם אנו רואים את המציאות שבתוכנו ומחוצה לנו כפי שהיא?
לילדים הדברים פשוטים יותר. כילדים אנו עושים מה שאנו מרגישים, מבלי להעביר את הרגש למחשבה ולהסתעפויות העוצרות אותנו כמבוגרים. פשוט מרגישים ועושים בפשטות מקסימה, בלי לחפש את הדבר הכי טוב עבורי, בלי ההשתהויות המעכבות על זוטות. זה מרגיש נכון אז כן, זה לא – אז ממשיכים לצומת הבא.

בשיעור היום השתמשנו בקופסאות קסם שהיו ייצוג של הגוף שלנו. הילדים התבקשו להכניס לקופסה ולשמור בה דברים שחשובים להם או לזרוק דברים שלא משרתים אותם. כמו שבגופנו ישנם דברים שאיננו יכולים לחיות בלעדיהם - כמו נשימה ודופק, ואילו ישנם דברים או תכונות עליהם היו מוותרים, כמו פחדים, כעסים ועוד. פה, בקופסה הסודית, הכול אפשרי.

כפי שחשבתי, אצל הקטנטנים לא נשמר שום דבר שהם רוצים לזרוק. ברגע שזה לא נכון להם, זה נשמט ולא נאגר בקופסה, ולכן הבחירות עסקו יותר בשמירה של היש.
והן היו מגוונות וכרגיל מקסימות:
אלה בחרה לשמור בקופסה שלה עלים כדי שיוכלו להצמיח משהו יפה.
עידו אמר שהוא ישמור בה את הכוח כדי שבכל פעם שהוא ירצה להיות גיבור הוא ייקח משם עוד.
אבישג - פרחים ודברים שמחים שיצחיקו אותי; מאור - את המנצנצים הכחולים; ארי - את המדבקות והנוצות והנוצצים, גם הוורוד וגם הכחול וגם הירוק, הכול בפנים. וכמובן, לאחר שהכניסה את כל היופי הזה, התגאתה בו.

במהלך הפעילות התגאה כל ילד בקופסתו ונאמרו דברים כמו: תראי כמה דברים יש בקופסה שלי, וכמה היא יפה. בהמשך לאנלוגיה שנעשתה בתחילת השיעור לגוף האישי של כל אחד מאתנו, נמלאתי גאווה כלפי הקטנטנים. כל אחד מהם התגאה בקופסה-עצמי שלו והראה עד כמה שלמים אנו בשלב הזה של חיינו.
לכן כל כך חשוב בעיניי לבסס את הנקודות החזקות האלו, שמתרופפות ככל שאנו מתקדמים במשעול החיים. כמה מדהים היה יכול להיות אילו כולנו היינו מתגאים בקופסאות שלנו על כל תכולתן, עם כל מה שאנו חושבים שיש/אין, טוב/רע, בלי לפרש, בלי לנסות לשפר ולתקן, פשוט להיות גאים, להשוויץ ולאהוב את התכולה כמות שהיא. משם אפשר רק לנצח!

כשההורים באו לאסוף את הילדים, היו כאלו שהחביאו את הקופסה, כאילו אמרו "אני רוצה לשמור אותי כמות שאני בלי שהאחר יאמר לי את דעתו". אחרים גילו מה יש בתוכה, והיו שבחרו להשאיר את תכולתה כסוד.